ד"ר עינב גל-ים חובשת לראשה כמה כובעים: היא מנהלת מחלקת אשפוז יום אונקולוגי, היא משמשת כמשנה למנהלת מכון השד וכן כמנהלת המעבדה למחקר תרגומי של סרטן השד. "הילדים שלי צוחקים עלי כשאני מספרת שיש לי הרבה כובעים ושואלים אותי איזה כובע אני חובשת היום", היא אומרת ומוסיפה: "בראש וראשונה אני רופאה אונקולוגית שמטפלת ביום יום במטופלות עם סרטן שד. אני משתדלת לתת להן את כל תשומת הלב כשאני איתן, לתת את הייעוץ המקצועי ביותר ובמקביל לחייך, להרגיע וגם לחבק כשצריך".

היא מספרת על צוות מכון השד ב"שיבא", בראשות פרופ' בלה קאופמן: "הצוות כולל רופאים ורופאות מעולים, אחיות מתאמות מסורות ומקצועיות ביותר, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, גינקולוגים וצוות מנהלי במטרה לתת טיפול כוללני למטופלות. אנחנו שואפים להרחיב את זה עוד מעבר לאונקולוגיה כדי ליצור integrated practice unit שכולל גם את מערכי הרדיולוגיה (דימות), הקרינה והכירורגיה, כך שהמטופלת באמת תרגיש שהמערכת עובדת עבורה בצורה מתואמת ומיטבית. אנחנו מפתחים פלטפורמות לניהול סימפטומים בצורה אינטראקטיבית ומנסים להיות מעורבים בכל מחקר קליני שיכול לקדם את המטופלות שלנו ולאפשר להן אופציות טיפול חדישות".

ד"ר גל-ים, בת 47, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת ברחובות. את לימודי הרפואה עשתה באוניברסיטת תל אביב והיתה הבוגרת הראשונה של תכנית MD-PhD. פוסט דוקטורט השלימה במרכז הסרטן Norris באוניברסיטת דרום קליפורניהUniversity of Southern California -  USC, בלוס אנג'לס.

בעבודה במעבדת המחקר התרגומי של סרטן השד היא חוזרת לאהבתה מאז ימי הלימודים, "למחקר הבסיסי, שאותו אני מנסה למנף באמצעות הייחודיות שיש לי כרופאה/חוקרת בתוך בית חולים, בנגישות למידע הרפואי, הדגימות הרפואיות ובעיקר ההבנה של מה השאלות המדעיות הרלבנטיות למטופלות שלי.

"מצד אחד אני מרגישה בת מזל לעבוד במוסד ובמכון שמכיר בחשיבות המחקר ומאפשר לי לבצע אותו. מצד שני, ההישרדות היומיומית של מעבדת מחקר בעולם דל תקציב ועומס עבודה קליני גדול היא מורכבת. עובדת איתי מדענית מעולה ואנחנו עובדים על הרבה פרויקטים חדשנים ומעניינים בתחום הגנומיקה, עמידות לטיפול, מיקרוביום ועוד. יש לנו מאגרי נתונים ודגימות, פרויקטים רבים שנמצאים בשלבים שונים של עשייה והרבה התלהבות וסקרנות לגבי המשך הדרך".

על ניהול מחלקת אשפוז יום אונקולוגי, היא מספרת: "מחלקת אשפוז יום היא המנוע של המכון האונקולוגי ועוברים דרכה מאות מטופלים בכל שבוע. יש שיחשבו שאין בה זוהר והדר כלפי חוץ, אבל המכון האונקולוגי תלוי בפעילות הטובה של אשפוז היום. בכל שנה בשנים האחרונות התקדמנו ועברנו הרבה מאוד תהליכים של מחשוב, שיפור האיכות, שיפור הבטיחות, התייעלות, הרחבה. פתחנו מחלקת מיון אונקולוגי ייעודית ותהליכים שאנחנו יזמנו השפיעו על מחלקות אחרות בתוך בית החולים. הצוות הסיעודי במחלקה הזו הוא נדיר באיכותו וזו זכות גדולה לעבוד איתו. זו בעיקר עבודה פנימית בתוך המכון וכפי שאמרה לי קולגה חכמה כששוחחנו פעם על הפן התפעולי המרכזי של תפקיד זה, זו העבודה שכנראה משפיעה בצורה הגדולה ביותר על המטופלים".

מדוע בחרת בתחום זה?

"היה לי ברור שזה השילוב האידיאלי של הרפואה הקלאסית, שמהותה טיפול רציף וקשר ארוך טווח עם מטופלים, יחד עם פוטנציאל למחקר עדכני וחידושים עם משמעות אדירה על אורך ואיכות חיי המטופלים".

מי המודל לחיקוי, המאסטר שלך?

"זכיתי ללמוד מרבים וטובים. הראשונים היו ההורים שלי: נולדתי בבית חולים שיבא לאב מנתח לב ולאם אחות בטיפול נמרץ. בשנותיי הראשונות גדלתי בשיכון הרופאים שעדיין עומד היום, מול בית היולדות. דיונים על כמות השתן שחולה פלוני או אלמוני נותן וגם יותר עקרוניים, על לקיחת החלטות, אנושיות, הלמדנות שבעולם הרפואה – כולם זכורים לי מגיל צעיר מאוד וכך הגעתי לפקולטה לרפואה.

"בבית הספר לרפואה בתל אביב פגשתי את פרופ' גידי רכבי ובעקבות הרצאה שלו בשנה השנייה ללימודים גיליתי את עולם המחקר והביולוגיה המולקולרית, שהקסימה אותי. החלטתי שאני חייבת להיות חלק מהעולם הזה ועשיתי הפסקה בלימודים לביצוע דוקטורט מחקרי במעבדה של פרופ' רכבי. כל מי שמכיר אותו לא יכול שלא להיכבש בקסמו ולהתפעל מהחוכמה והידענות שלו. כך חזרתי לבית חולים שיבא ומאז אני פה".

בעקבות המחקר, נחשפה ד"ר גל-ים לעולם האונקולוגי והחליטה להתמחות באונקולוגיה. "רוב שנות ההתמחות שלי היו תחת ניהולו של פרופ' רפי קטן, איש מרשים ומלא הדרת כבוד ויחד עם זאת עניו וצנוע. רפי בנה מכון אונקולוגי לתפארת והותיר בי חותם עמוק בצורת התנהלותו.

"בשנים האחרונות השפיעו עלי שני אנשים עיקריים. האחד הוא ד"ר רענן ברגר, שקיבל לידיו את ניהול המכון האונקולוגי לאחר פרופ' קטן והמשיך להזניק אותו הלאה בכל המובנים. ד"ר ברגר הפנה אותי לעולם הניהול כבר בתחילת דרכי הרפואית בשלבי סיום ההתמחות ומהווה יועץ ותומך בלתי נלאה.

"השנייה היא פרופ' בלה קאופמן, מנהלת מכון השד במכון האונקולוגי, שבעקבותיה פניתי לטפל בחולות עם סרטן השד. ממנה למדתי כיצד לטפל בנשים עם סרטן שד ואני ממשיכה ללמוד כל הזמן. אני מעריצה את התשוקה שלה למקצוע, הלהט והדחיפה כל הזמן קדימה, ההתמודדות שלה והאנושיות שלה.

"לבסוף, למרות שזה נשמע נדוש, למדתי ואני ממשיכה ללמוד יום יום מהמטופלות שאני פוגשת בדרך. אני לומדת על פחד וחרדה ואומץ והקרבה והתמודדות עם משברים. הן מלמדות אותי מה באמת חשוב בחיים".

ספרי בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"אונקולוגיה היא לא מקצוע של הרואיות שמתוארת בסרטים ושנמדדת בהחלטה או בפעולה של שניות שמטה את הכף לחיים או למוות. הרגעים הבלתי נשכחים הם הרגעים שבהם אנחנו פוגשים את המטופלים שלנו במקומות הכי קשים ומפחידים וגם הכי מרגשים בחיים, וממשיכים הלאה, יד ביד, יחד איתם.

"אם בכל זאת מדברים על החלטות או מעשים שנמדדים בשניות, אחד הרגעים הזכורים קשור דווקא לימים הראשונים שלי כמתמחה, עוד לפני המעבר לאונקולוגיה. באחת התורנויות הראשונות שלי במחלקה הפנימית. ברבע לשבע בבוקר, עוד לפני שמי מהרופאים האחרים הגיע ובזמן העברת משמרת האחיות, אחד החולים שאושפז להשגחה ונראה כמה דקות קודם לכן בריא לחלוטין, פיתח התקף לב קשה. זיהיתי מה קורה מהר וטיפלתי בו לפי הפרוטוקול ואני זוכרת כמה הידיים שלי רעדו כשהייתי מולו לבדי והתחננתי בלב שיישאר בחיים עד שאביא אותו לצנתור דחוף.

"תוך כמה דקות שנראו לי כמו נצח, הפקדתי אותו ביחידת הצנתורים וחזרתי למחלקה. הרופאים הגיעו, העברתי משמרת כשאף אחד לא ער לדרמה שאירעה זמן קצר קודם לכן, ואחרי שעתיים ירדתי ליחידת הצנתורים לראות מה קרה. הקרדיולוג הראה לי את סרט הצנתור – חסימה מלאה של אחד עורקי הלב הראשיים שהם פתחו במהירות ועל ידי כך החזירו את זרימת הדם בעורק. הלכתי על אוויר באותו יום, הסיפוק היה אדיר. את המטופל עצמו לא פגשתי לאחר הצנתור".

אם לא היית רופאה?

"בגלגול אחר הייתי רקדנית – השליטה בגוף, ההיסחפות של התנועה עם המוזיקה תמיד הקסימו אותי. למדתי ריקוד בגיל מאוד מאוד צעיר אבל ההורים שלי החליטו שלימוד פסנתר חשוב יותר. מאז אני רוקדת רק במסיבות".

מה המוטו שלך המוטו בעבודה היומיומית?

"לחייך הרבה ולעבוד קשה".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"בסך הכל, הנגישות של מטופלים בארץ לטיפול רפואי טוב ולתרופות מתקדמות היא טובה מאוד. בדיונים רבים מול קולגות מאירופה וממדינות אחרות אני מגלה עד כמה המטופלים בישראל זוכים לרפואה ברמה המתקדמת ביותר ולתרופות החדישות ביותר לעומת המדינות הללו. מצד שני, עדיין הפערים בין רמת הטיפול במרכז לפריפריה בולטים. נושא נוסף שמערכת הבריאות צריכה לדאוג לו הוא קידום המחקר בבתי החולים בצורה ממוסדת ומאורגנת. הפוטנציאל המחקרי הגלום ברופאים הוא אדיר ואינו מנוצל ברובו בשל עומס אדיר, מטלות מנהלתיות והעדר זמן מוגן למחקר".